קטגוריה: בלוג

הקליגרפיה הסינית יפנית ("שודו" ביפנית) נקראת גם "כתב הנפש מכיוון שלא ניתן להסתיר בה

דבר. "השודו" נחשב במזרח לאחת מאומניות הנעלות ביותר ומהווה חלק בלתי נפרד מהתרבות

והמסורת. אמנות זו של כתיבת סימניות באמצעות מכחול טבול בדיו שחור על גבי

נייר לבן.

סימניות אלו מרכיבות הן את הכתב הסיני והן את הכתב היפני שמטרתן הינה לתאר אובייקטים, רגשות, רעיונות, וסמלים. העיסוק בקליגרפיה הסינית-יפנית מאפשר פיתוח רגישות, מסייע בהרחבת גבולות החשיבה, מאפשר התבוננות פנימית, שיפור הקואורדינציה וכן איזון בין הגוף לנפש.זו צורת אמנות מוערכת שקשורה באופן הדוק לשורשי התרבות של עמי המזרח. ניתן לראותה במוזיאונים רבים ושימושיה בחיי היום הינם רבים ומגוונים: החל ככלי למדיטציה ותרפיה וכלה באמנות ויצירה.

מה נותן העיסוק בקליגרפיה?

לעיסוק בקליגרפיה סינית יפנית ישנם סגולות רבות ולא בכדי הוא אחד העיסוקים החשובים במזרח אסיה מזה אלפי שנים.

התבוננות פנימית וביטוי עצמי:

הקליגרפיה הינה עדות קפואה לתהליך ומראה את הווייתו של הכותב ברגע ספציפי. היא משקפת את אישיותו ואישיותו של הכותב ואף יתרה מכך, היא מסמלת את מצבו הנתון של הכותב ברגע הכתיבה – את מצבו הפיזי והרוחני, את רגשותיו, מצב רוחו וכן הלאה.

איזון והתפתחות אישית:

באמצעות כתיבה נכונה ומאוזנת יכול הכותב לתקן ולאזן את עצמו. זהו תהליך דואלי  בו הווייתנו משפיעה על הכתב וכך גם הכתב ישפיע על הווייתנו. מעשה הכתיבה עצמו מביא לשינוי דרכם של תאי הגוף והשרירים שלנו וכך הכותב ייהנה מהתפתחות אישית השתנות מתמדת.

רוגע ושלווה, מדיטציה:

תהליך הכתיבה הינו מדטיטיבי ומרגיע. תרגול בקליגרפיה מסייע בהפגת מתחים וכן התחברות לשלם ולטבע. בעת תרגול קבוע בכתיבת הסימניות, הכותב הופך לאחד עם העשייה והמכחול למעשה הופך להמשך של הנפש והגוף.

שיפור הקואורדינציה  ומיקוד:

בעת תרגול הקליגרפיה, הן העשייה והן החשיבה פועלות יחדיו. האימון מאפשר לפתח את הקואורדינציה ומגביר את יכולת המיקוד וההתרכזות בתנועות של הגוף.

יצירה ואמנות:

העיסוק בקליגרפיה משלב אמנות ויצירה. רבות כבר נאמר בשבחו של היופי הפשוט והנפלא, בעל אסתטיקה מושלמת של אומנות זו. דרך לימוד הקליגרפיה, הכותב נחשף לעקרונות האסתטיקה, ההרמוניה והדיוק של הקווים, חלל וצבע, מינימליזם ואמנויות הזן השונות. הקליגרפיה אמנם מהווה אמנות בפני עצמה, אך  היא גם משפיעה אבות  על אמנויות אחרות כדוגמת אדריכלות, עיצוב, טקסטיל ועוד.

האונה הימנית של המוח:

העיסוק בקליגרפיה מאפשר לשתי אונות המוח, הימנית והשמאלית לעבוד יחדיו ומאפשר לשפר ולהפעיל את יכולות האונה הימנית של המוח שאחראית ליצירה, דמיון ותפיסה חזותית.

למידע נוסף בקרו ב-http://handycure.info/

קליגרפיה היא אומנות יהודית אותנטית. הקשר היהודי למילה
ואמנות המילה הכתובה קשורים רבות ליצירותיה של היהדות. על פי פרשנות אחת של מדרש מפורסם, האותיות בתורה קיבלו כתרים, כי בסיני העביר אלוהים את סמכותו המלכותית למכתבים. להבנת הכתב, המילם והאותיות של טקסטים יש חשיבות עליונה להתפתחות הרוחנית של היהדות.

לפני שאתם מתחילים לכתוב את האותיות, חשוב שתבינו ראשית את  המאפיינים המהותיים של כל אחת מהאותיות – צורתן ואת הפרופורציות. לא פחות חשוב יהיה ללמוד כיצד לשים את האותיות יחד
כדי ליצור מילים וקווים של כתיבה. זה למעשה "השלד" של הקליגרפיה. השלד, הוא הבסיס והוא זה שקובע את איכות העבודה שלנו. למידע נוסף בקרו ב- nhr.co.il

יש 22 אותיות בכתב העברי. לחמישה מהאותיות האלה יש
צורה שונה כאשר הם מופיעים בסוף מילה, מה שהופך סך של 27
צורות שונות. ניתן לכתוב כל אות במגוון אינסופי כמעט של דרכים. עם זאת,  אנו חייבים לשמור על צורה שלדית מסוימת וכן חשוב להבין מה המרכיבים הבסיסיים של כל אות.

הקבצות

מבחינה היסטורית, אין מערכת  של התאמת אותיות עבריות בצורה של רשת גיאומטרית. גובה הגוף של
האותיות זהוא 3 תיבות גבוהות. מספר הקבוצה מתייחס לרוחב של האות – האותיות בקבוצה 1 הן תיבה אחת רחבה, בקבוצה 2 יהיו 2 תיבות רחבות, 2.5 יהיה 2½,  וכן הלאה. שימו לב  כי הקבוצה הגדולה ביותר היא קבוצה 3, כלומר מרובע 3 תיבות גבוהות כפול 3 תיבות רחב.

תרגול:

חומרים: נייר גרף , עיפרון H, עיפרון HB שחור,סמן עדין, סרגל.
באמצעות עיפרון HB או עט או סמן עדין, העתיקו את כל האותיות בדיוק כפי שהם מופיעים לעיל. ודאו כי הקווים שלכם ישרים והפרופורציות מדויקות. שלב זה דורש דיוק, ודיוק הוא חיוני. עד שאתם תכירו את
גבולותיה של כל אות, זה במיוחד נכון בעברית, שבה נראה שלאותיות רבות יש צורה זהה, אך הן נבדלות רק במידות של אורך הקו, לדוגמה באותיות ר ו- ו.
לאחר שהצלחתם לכתוב את האותיות במדויק על נייר גרף, נסו לחזור על התרגיל על נייר לבן רגיל.

זה חיוני ביותר שתבינו הבנה יסודית של הצורות והפרופורציות של כל אות בשפה בעברית. כל מכתב, לא משנה בין אם הוא חלק ממכתבים רשמיים, בלתי פורמליים או מופשטים, ראוי שתהא לו
הזהות שלו .

בשנים האחרונות הפך pilot parallel למאוד נפוץ בקרב מי שעוסק בקליגרפיה. מבחר הסרטונים הרבים ביו טיוב והתחייה מחדש של התחום הביא רבים לרכוש עט שכזה אחד לפחות. לפניכם מדריך קצר לעט הפארלל שמשגע את העולם.

מהו הפארלל  (parallel) ?

עט פארלל הוא עט קליגרפי עם ראש קטוע שנטען במחסנית דיו ומאפשר כתיבה קליגרפית ללא הפסקה וללא צורך לטבול את העט בדיו. הפארלל הוא גרסא צעירה של עט נובע / הציפורן.
בשל העובדה שבעט הפארלל משתמשים במחסניות דיו מוכנות ניתן לכתוב באופן רצוף בלי צורך בטבילה בדיו ודורש תחזוקה וניקוי מינימליים. שיטת המחסניות מאפשרת החלפת מחסנית גם לפני שהתרוקנה ובכך מאפשרת שימוש בצבעים שונים היוצרים מעברי צבע באותיות. כמו הציפורן גם קצה הפארלל (או ה NIB בשפה המקצועית) מורכב משתי לוחיות, בעלות שיחרור ( במקרה זה בצורת חירוצים) בקצה, המוצמדות האחת לשניה. הדיו, זורם בין הלוחיות ומשתחרר אל הדף באופן אחיד.

מבנה:

עט הפארלל מגיע בארבעה גדלים – 1.5, 6, 2.4 ו- 3.8 מ"מ. כל העטים יוצרים קוים ברוחב אחר, הנעים מקו דק כחוט השערה (0.5 מ"מ כעובי שתי הלוחיות ) ועד לרוחב המקסימלי של אותו העט.
כל סט כולל מספר חלקים: 2 מחסניות דיו, גוף העט, לשונית ניקוי, מכסה ומיכל הדחה. ניתן לכתוב בעט ולאחסן אותו כמעט ללא ניקוי. בזמן הכתיבה יוצאים מהדף סיבים קטנים שמתאספים בקצה העט ועלולים לסתום אותו או להפריע לכתיבה על כן רצוי ומומלץ לנקות אותו מדי פעם עם מטלית שלא מורידה סיבים .

איך לנקות?

את העט ניתן לפרוק לארבעה חלקים באופן פשוט ומהיר. ראשית, עליכם להבריג החוצה את ראש העט ולאחר מכן למשוך את הקצה הצבעוני ולהפרידו מצינורית ההברגה השקופה. לאחר מכן משכו החוצה את זוג לוחיות הנירוסטה המהוות את ה NIB.
טיפ- אל תנסו לנקות ולהשרות את חלקי העט במים חמים. זה לא ינקה את העט בצורה טובה יותר ולא יוריד את הדיו בצורה יסודית יותר – הדבר היחיד שזה כן יעשה הוא להרוס ולעוות את חלקי הפלסטיק ואתם לבסוף תצטרכו לקנות עט חדש.

קליגרפיה או כתיבה תמה היא כתיבה בצורת עיטורים וקישוטים והיא נמצאת בשימוש במגוון שפות ותרבויות כמו המזרח הרחוק, אסלאם, לטינית ואפילו עברית. בתרבות האסלאם יש שימוש רחב בקליגרפיה עם אותיות בערבית כדי ליצור עיטורים מהפנטים ומורכבים.

השפה הערבית כמו השפה העברית נכתבת מימין לשמאל ויש לה 28 אותיות, שלכל אות יש צורה שונה בהתאם למיקומה במילה. מבחינים בין האותיות בעזרת "ניקוד מבחין"- שהם סימנים מיוחדים כמו: נקודה או נקודתיים מעל או מתחת לאות.

באסלאם כמו ביהדות חל איסור על ציור ופיסול דמויות אדם וחיה. לכן קישוט קירות המסגד נעשה ע"י פסוקים מהקוּרְאָן הכתובים בצורה אמנותית. 

בקוּרְאָן עצמו אין פסוק האוסר במפורש על המוסלמים לתאר דמויות. האיסור נמצא במסורת, שמיוחסת למֻחָמָד, נביא האסלאם, ולאשתו עָאִישָה.

מסופר, שמֻחָמָד ראה את אשתו תופרת כרית ועליה רקומה תמונה. מֻחָמָד גער בה, ואמר: "מלאכים לא נכנסים לבית שיש בו תמונה, ובאחרית הימים עושי התמונות יבואו על עונשם."

התפתחות הקליגרפיה הערבית היא תוצאה של יוקרתו של הקוּרְאָן, הספר הקדוש למוסלמים, ושל יופיו של הכתב הערבי. הכתב הערבי נחשב בעיני המוסלמים המצאה של אָלְלָה, והשימוש בעט נחשב אחד הכישורים החשובים, שאָלְלָה נתן לאדם. לכן מעמד הקליגרף (כותב הקליגרפיות) כאמן היה גבוה יותר ממעמד אמנים אחרים.

לא רק קירות המסגד מקושטים באמצעות קליגרפיות אלא גם חפצים שונים כמו כלי חרס, אריגים ועוד. הקליגרפיה הערבית היא אמנות מרכזית גם כיום.

למרות האיסור על הצבת תמונות ופסלים תרבויות מוסלמיות כמו התרבות הפרסית או ההודית יצרו יצירות מפוארות בדמויות אדם ובעלי חיים.

ערבסקה

צורה קישוטית נוספת באמנות האיסלאם היא העָרָבֵּסְקָה.

צורת קישוט העָרָבֵּסְקָה היא בעיקר מגבעולים ועלים, המופיעים במגוון אינסופי של תבניות וצורות. לפעמים מודגש הגבעול ולפעמים מודגש העלה, תוך כדי ציור תנועות מפותלות.

הסימן  המייחד את העָרָבֵּסְקָה הוא החזרה המתמדת על דגם היסוד, הנותנת תחושה של המשכיות.

אמן העָרָבֵּסְקָה מאחד דמיון עם גיאומטריה, ויוצר צורות דקורטיביות וגיאומטריות.

העָרָבֵּסְקָה קישטה כל דבר: חפצים קטנים כמו קופסאות מתכת וגם שולי קירות ואפילו קירות שלמים.

עיטורי העָרָבֵּסְקָה נקראים על שם מקום מוצאם- ערב.

 

 

הקליגרפיה היהודית המסורתית מזוהה לרוב עם כתב הסת"ם – כתיבתם של ספרי תפילין, תורה ומזוזות, וכן 5 המגילות. האות העברית, בשונה מתרבויות אחרות, לא השתנתה לאורך כל  ההיסטוריה היהודית. כתיבתם של ספרי הקודש בקליגרפיה בכתב עברי היתה חוט מקשר  בין כלל תפוצות ישראל  ואף היוותה כלי מרכזי בגיבוש זהות יהודית – ציונית בעת הקמת מדינת ישראל.

מאז  תקופת חורבן בית המקדש ותחילתה של הגלות במאה ה-1 לספירה הכתב העברי נתפס  ככתב קדוש, ככתבו של אלוהים ושל עדת מלאכיו. לפני כן, בתקופות שבה חיו יהודים בארץ ישראל ודברו עברית, שימש אותם כתב עברי קדום, שהיה אמצעי התקשורת של שפת היומיום.

במאה הראשונות לספירה התגבשה צורתו של הכתב הארמי כפי שהיה נהוג בקרב היהודים, והוא קיבל את צורתו המרובעת המהווה אב טיפוס של הכתב העברי של ימנו. לכל אורך ימי הביניים, לפני המצאת הדפוס, נכתבו ספרים בעברית בכל הקהילות היהודיות שברחבי העולם .כל עותק של ספר היה יחיד במינו: הוא נכתב בציפורן ודיו ובאותיות מרובעות) ולא באותיות כתב(. בקליגרפיה העברית מימי הביניים ידועים שני נוסחים של כתב: ספרדי ואשכנזי. שניהם נכתבים בציפורן האחוזה בידו של הקליגרף.

מה ההבדל בין הנוסח הספרדי לנוסח האשכנזי

אחד ההבדלים המשמעותיים בדרך כתיבתם הוא צורת ההחזקה של הציפורן: הכותב כתב אשכנזי, מתחיל להניח את האותיות על המצע שלפניו כשהוא

אוחז את הציפורן בזווית של 90 מעלות. הכותב כתב ספרדי אוחז את הציפורן בזווית של 45 מעלות. בכתיבת שני סוגי הכתב תולה הכותב את האות מהשורה הישרה, האופקית, שהוא משרטט מבעוד מועד (ולא בונה אותה מעל לשורה).

עיצוב הטקסט

מאז ומתמיד ניסו קליגרפים לעצב את הטקסט שכתבו בצורה שתהא נעימה לעין הקוראים ותאפשר להם לקרוא בצורה טובה. אחת מהדרכים המקובלות הייתה ליצור עמוד של ספר שבו הטקסט מיושר באמצעות שוליים ישרים הן משמאל והן מימין. כדי להקפיד על יישור השורות יכולים היו הקליגרפים העבריים לעשות זאת באמצעות הרחבה של אותיות מרובעות לכדי צורה של מלבן וכך למלא את כל רוחב השורה.

אותיות המאפשרות זאת:  "ת","ב", "ה", "ר" והאות הסופית  "ם".

מאפיין נוסף לקליגרפיה העברית הוא התַגִים שבראש כל אות. תגים אלו נקראים בלועזית "סֶרִיף". התגים נוצרים בשל הדרך שבה מונחת הציפורן על הנייר בידי הקליגרף. בעת ובעונה אחת הם מוסיפים הדר ויופי מסוים לאות הכתובה. עניין נוסף האופייני לכתב העברי- בניגוד לכתב הלטיני, לא קיימות בו אותיות ריישיות. אותיות ריישיות אלו הן אותיות הפותחות משפט בטקסט לועזי. השפה העברית אינה מחייבת אות ריישית בתחילת משפט כתוב; עניין ההדגשה והעיטור של אות ריישית בשפות לועזיות עבר תמורה בכתבי היד הכתובים עברית והיה למילה ריישית או לכמה מלים ריישיות.

לצד השימוש הנרחב של הכתב העברי בכתיבת ספרים, הוא גם היווה מרכיב מרשים בעיטורים של מבני בתי כנסת בספרד של ימי הביניים, לדוגמה: קירותיו הפנימיים של בית הכנסת אֶל טרַנסִיטוֹ, שנחנך בשנת  1357, מעוטרים בתבליטי גבס ובהם מופיעים מוטיבים גיאומטריים וצמחיים האופייניים לאמנות התקופה. את העיטורים הגיאומטריים ממסגרים טקסטים בעברית. רובם לקוחים מהתנ"ך,תהילים, מדברי הימים ומספר חבקוק.

קליגרפיה הינה תחום עתיק יומין באמנות מזרח אסיה ונפוצה בסין גם בימינו. למרות שהקליגרפיה הינה באותיות סיניות אין צורך לדעת את השפה הסינית בכדי להעריך את האומנות והיופי שבה – מדובר באמנות אבסטרקטית הנחשבת לציור מעודן אשר השפיעה רבות גם על סגנונות אמנותיים אחרים במזרח.  זוהי אמנות של כתיבת סימניות בעזרת מכחול טבול בדיו שחור – על גבי נייר לבן. סימניות אלו מרכיבות את הכתב הסיני והכתב היפני וייחודן בטבען הציורי והרעיוני שתפקידן לתאר אובייקטים, רעיונות, רגשות וסמלים.
קליגרפיה זו אינה רק דבר המוצג בגלריות ובמוזיאונים, אלא דבר חי ונושם, בעל היסטוריה ארוכה ומפוארת, הווה מרתק ומעניין. תחילת אמנות זו בסין העתיקה לפני למעלה מ 4,000 שנים. מאז ומתמיד נחשבה הקליגרפיה כמתנת האלים או לכל הפחות אחד ההישגים הקדומים הגדולים ביותר של האנושות. זאת בשל הגאוניות של מבנה הסימניות, יופיין, הפילוסופיה שהן מבטאות והסגולות הרבות והמגוונות אשר העוסק בקליגרפיה יפיק.
השימוש בקליגרפיה בסין וביפן נעשה תחילה בעיקר ע"י אנשי הרוח והפילוסופיה, נזירים (כתיבת כתבי דת ושירה). מאוחר יותר אף אנשי האצולה והקיסרים עסקו בכתיבה בדיו, נתנו חשיבות גדולה לעיסוק זה ועודדו את פיתוחו. עם הזמן, השימוש בקליגרפיה ובכתב נעשה נפוץ יותר בקרב העם ובעיקר בקרב המשכילים. הכתב שימש לצורכי תיעוד, רפואה ורוח. אומנות הקליגרפיה הועברה בדרך כלל מאב לבנו (כך יצא, שהצד הרוחני –רפואי של הקליגרפיה נשמר כמעט בסוד).
הקליגרפיה כצורה האצילית ביותר בתרבויות סין ויפן, כדרך החושפת ביותר את אישיותו של האדם, הייתה הקריטריון הראשי לבחירת הפקידים והבכירים לחצר הקיסרית של סין, וחובה ראשית בהשכלתם של כל אצילי יפן הפיאודלית.‏ שלא כמו שאר האמנויות הויזואליות, משיכות המכחול בקליגרפיה הן ידועות וקבועות מראש, ואסורות לתיקון או בחזרה על קווי הסימניות – דבר שתובע תכנון זהיר וביצוע בוטח, כמו התכונות הנדרשות מכל אדם הנושא באחריות בבירוקרטיה ובחצר הקיסרית. השילוב בין המבנה הקבוע של הסימניות הסיניות לבין יכולת הביטוי האישי, מובילות גם ליצירתיות, כנות, דמיון ולביטוי הומאני שהוערכו במזרח, אז כמו היום, כתכונות הנעלות של אמן הקליגרפיה.
השליטה במכחול, בכמויות הדיו ובאיכויות הנייר מאפשרות לאמן אין סוף סגנונות ודרכים לכתיבת הסימניות.

סגנונות הכתב

כבר במאה הראשונה לספירה הוכרו שלושת סגנונות הכתב העיקריים לכתיבת הסימניות הסיניות:
א. כתב מרובע – בו קווי הסימנית נכתבים במלואם זה אחר זה
ב. כתב חצי-חופשי – בו קווי הסימנית מתמזגים זה עם זה
ג. כתב-חופשי – בו קווי הסימניות זורמים כמעט באבסטרקטיות מלאה.
ישנם סגנונות נוספים, כמו כתב חותמות, המדמה את הכתב הסיני הקדום שנחרט על גבי שריונות צב או גולף באבן, בטרם היות הנייר והמכחול.‏