קליגרפיה בכתב העברי

הקליגרפיה היהודית המסורתית מזוהה לרוב עם כתב הסת"ם – כתיבתם של ספרי תפילין, תורה ומזוזות, וכן 5 המגילות. האות העברית, בשונה מתרבויות אחרות, לא השתנתה לאורך כל  ההיסטוריה היהודית. כתיבתם של ספרי הקודש בקליגרפיה בכתב עברי היתה חוט מקשר  בין כלל תפוצות ישראל  ואף היוותה כלי מרכזי בגיבוש זהות יהודית – ציונית בעת הקמת מדינת ישראל.

מאז  תקופת חורבן בית המקדש ותחילתה של הגלות במאה ה-1 לספירה הכתב העברי נתפס  ככתב קדוש, ככתבו של אלוהים ושל עדת מלאכיו. לפני כן, בתקופות שבה חיו יהודים בארץ ישראל ודברו עברית, שימש אותם כתב עברי קדום, שהיה אמצעי התקשורת של שפת היומיום.

במאה הראשונות לספירה התגבשה צורתו של הכתב הארמי כפי שהיה נהוג בקרב היהודים, והוא קיבל את צורתו המרובעת המהווה אב טיפוס של הכתב העברי של ימנו. לכל אורך ימי הביניים, לפני המצאת הדפוס, נכתבו ספרים בעברית בכל הקהילות היהודיות שברחבי העולם .כל עותק של ספר היה יחיד במינו: הוא נכתב בציפורן ודיו ובאותיות מרובעות) ולא באותיות כתב(. בקליגרפיה העברית מימי הביניים ידועים שני נוסחים של כתב: ספרדי ואשכנזי. שניהם נכתבים בציפורן האחוזה בידו של הקליגרף.

קליגרפיה בכתב העברי

מה ההבדל בין הנוסח הספרדי לנוסח האשכנזי

אחד ההבדלים המשמעותיים בדרך כתיבתם הוא צורת ההחזקה של הציפורן: הכותב כתב אשכנזי, מתחיל להניח את האותיות על המצע שלפניו כשהוא

אוחז את הציפורן בזווית של 90 מעלות. הכותב כתב ספרדי אוחז את הציפורן בזווית של 45 מעלות. בכתיבת שני סוגי הכתב תולה הכותב את האות מהשורה הישרה, האופקית, שהוא משרטט מבעוד מועד (ולא בונה אותה מעל לשורה).

עיצוב הטקסט

מאז ומתמיד ניסו קליגרפים לעצב את הטקסט שכתבו בצורה שתהא נעימה לעין הקוראים ותאפשר להם לקרוא בצורה טובה. אחת מהדרכים המקובלות הייתה ליצור עמוד של ספר שבו הטקסט מיושר באמצעות שוליים ישרים הן משמאל והן מימין. כדי להקפיד על יישור השורות יכולים היו הקליגרפים העבריים לעשות זאת באמצעות הרחבה של אותיות מרובעות לכדי צורה של מלבן וכך למלא את כל רוחב השורה.

אותיות המאפשרות זאת:  "ת","ב", "ה", "ר" והאות הסופית  "ם".

מאפיין נוסף לקליגרפיה העברית הוא התַגִים שבראש כל אות. תגים אלו נקראים בלועזית "סֶרִיף". התגים נוצרים בשל הדרך שבה מונחת הציפורן על הנייר בידי הקליגרף. בעת ובעונה אחת הם מוסיפים הדר ויופי מסוים לאות הכתובה. עניין נוסף האופייני לכתב העברי- בניגוד לכתב הלטיני, לא קיימות בו אותיות ריישיות. אותיות ריישיות אלו הן אותיות הפותחות משפט בטקסט לועזי. השפה העברית אינה מחייבת אות ריישית בתחילת משפט כתוב; עניין ההדגשה והעיטור של אות ריישית בשפות לועזיות עבר תמורה בכתבי היד הכתובים עברית והיה למילה ריישית או לכמה מלים ריישיות.

לצד השימוש הנרחב של הכתב העברי בכתיבת ספרים, הוא גם היווה מרכיב מרשים בעיטורים של מבני בתי כנסת בספרד של ימי הביניים, לדוגמה: קירותיו הפנימיים של בית הכנסת אֶל טרַנסִיטוֹ, שנחנך בשנת  1357, מעוטרים בתבליטי גבס ובהם מופיעים מוטיבים גיאומטריים וצמחיים האופייניים לאמנות התקופה. את העיטורים הגיאומטריים ממסגרים טקסטים בעברית. רובם לקוחים מהתנ"ך,תהילים, מדברי הימים ומספר חבקוק.

קליגרפיה במזרח הרחוק

קליגרפיה הינה תחום עתיק יומין באמנות מזרח אסיה ונפוצה בסין גם בימינו. למרות שהקליגרפיה הינה באותיות סיניות אין צורך לדעת את השפה הסינית בכדי להעריך את האומנות והיופי שבה – מדובר באמנות אבסטרקטית הנחשבת לציור מעודן אשר השפיעה רבות גם על סגנונות אמנותיים אחרים במזרח.  זוהי אמנות של כתיבת סימניות בעזרת מכחול טבול בדיו שחור – על גבי נייר לבן. סימניות אלו מרכיבות את הכתב הסיני והכתב היפני וייחודן בטבען הציורי והרעיוני שתפקידן לתאר אובייקטים, רעיונות, רגשות וסמלים.
קליגרפיה זו אינה רק דבר המוצג בגלריות ובמוזיאונים, אלא דבר חי ונושם, בעל היסטוריה ארוכה ומפוארת, הווה מרתק ומעניין. תחילת אמנות זו בסין העתיקה לפני למעלה מ 4,000 שנים. מאז ומתמיד נחשבה הקליגרפיה כמתנת האלים או לכל הפחות אחד ההישגים הקדומים הגדולים ביותר של האנושות. זאת בשל הגאוניות של מבנה הסימניות, יופיין, הפילוסופיה שהן מבטאות והסגולות הרבות והמגוונות אשר העוסק בקליגרפיה יפיק.
השימוש בקליגרפיה בסין וביפן נעשה תחילה בעיקר ע"י אנשי הרוח והפילוסופיה, נזירים (כתיבת כתבי דת ושירה). מאוחר יותר אף אנשי האצולה והקיסרים עסקו בכתיבה בדיו, נתנו חשיבות גדולה לעיסוק זה ועודדו את פיתוחו. עם הזמן, השימוש בקליגרפיה ובכתב נעשה נפוץ יותר בקרב העם ובעיקר בקרב המשכילים. הכתב שימש לצורכי תיעוד, רפואה ורוח. אומנות הקליגרפיה הועברה בדרך כלל מאב לבנו (כך יצא, שהצד הרוחני –רפואי של הקליגרפיה נשמר כמעט בסוד).
הקליגרפיה כצורה האצילית ביותר בתרבויות סין ויפן, כדרך החושפת ביותר את אישיותו של האדם, הייתה הקריטריון הראשי לבחירת הפקידים והבכירים לחצר הקיסרית של סין, וחובה ראשית בהשכלתם של כל אצילי יפן הפיאודלית.‏ שלא כמו שאר האמנויות הויזואליות, משיכות המכחול בקליגרפיה הן ידועות וקבועות מראש, ואסורות לתיקון או בחזרה על קווי הסימניות – דבר שתובע תכנון זהיר וביצוע בוטח, כמו התכונות הנדרשות מכל אדם הנושא באחריות בבירוקרטיה ובחצר הקיסרית. השילוב בין המבנה הקבוע של הסימניות הסיניות לבין יכולת הביטוי האישי, מובילות גם ליצירתיות, כנות, דמיון ולביטוי הומאני שהוערכו במזרח, אז כמו היום, כתכונות הנעלות של אמן הקליגרפיה.
השליטה במכחול, בכמויות הדיו ובאיכויות הנייר מאפשרות לאמן אין סוף סגנונות ודרכים לכתיבת הסימניות.

סגנונות הכתב

כבר במאה הראשונה לספירה הוכרו שלושת סגנונות הכתב העיקריים לכתיבת הסימניות הסיניות:
א. כתב מרובע – בו קווי הסימנית נכתבים במלואם זה אחר זה
ב. כתב חצי-חופשי – בו קווי הסימנית מתמזגים זה עם זה
ג. כתב-חופשי – בו קווי הסימניות זורמים כמעט באבסטרקטיות מלאה.
ישנם סגנונות נוספים, כמו כתב חותמות, המדמה את הכתב הסיני הקדום שנחרט על גבי שריונות צב או גולף באבן, בטרם היות הנייר והמכחול.‏

קליגרפיה במזרח הרחוק